יש שאלה שפוגשת כמעט את כולנו בשלב מסוים בחיים: עשיתם הרבה. השגתם המון. אז למה זה עדיין לא מרגיש מספיק טוב? זה לא בגלל שאתם לא מספיק טובים, אלא כי מדדתם את עצמכם במדדים הלא נכונים. מחר, שישי ב-9:00 בבוקר, שידור חי. פרק 2 בסדרת "מבוזבזת": למה זה לא מרגיש מספיק טוב? נדבר על המרדף שלא נגמר, על ההבדל בין מדדי הצלחה שאחרים קבעו לנו לבין המדדים שבאמת ממלאים, ועל שתי מילים שיכולות לשנות את כל הדרך שבה אתם מסתכלים על עצמכם.
יש שאלה שמגיעה דווקא כשהכל הולך טוב.
כשההכנסה גדלה, כשהילדים בסדר, כשהחיים נראים טוב על הנייר — ובכל זאת, מבפנים יש קול שלא שותק: "מה, זה כל מה שיש?"
בשידור האחרון דיברנו על זה ישירות.
למה "עוד יותר" לא פותר את התחושה?
יש מנגנון ביולוגי שמנהל אותנו, ולא מספרים עליו מספיק.
כשאנחנו מגיעים ליעד — הדופמין עולה ואנחנו מרגישים סיפוק. ואז הוא יורד. מהר. וכבר אנחנו מחפשים את היעד הבא.
כשנולד ילד — הדופמין בשמיים. אבל אחרי שהרמה יורדת, אנחנו צריכים לגדל את התינוק, ואז כבר לא תמיד מרגישים את הפלא. כשפותחים עסק — כל דבר קטן מרגש. ואחרי שזה הופך לרוטינה — כבר פחות.
זה לא שהפסקנו להעריך. זאת פשוט ביולוגיה. הגוף מתרגל, והדופמין יורד.
אז אנחנו רצים אחרי ה"עוד". עוד הצלחה, עוד הכנסה, עוד הישג. ובכל פעם שמגיעים — חווים את אותה ירידה. ושוב חוזרים לרוץ.
הפער שרק אתם רואים
שיתפתי בשידור סיפור ממוקד ההכוונה של קרפוינט.
מישהי שהגיעה אלינו אחרי שנים בתפקיד שכולנו היינו רוצים להיות בו, אמרה: "עשיתי את הכל בדיוק כמו שצריך — לימודים, קריירה, משפחה, ילדים. יום אחד הסתכלתי במראה ופשוט לא הכרתי את מי שמסתכלת עליי. עשיתי הכל, חוץ מלהיות אני."
היא לא נכשלה בשום דבר. אי אפשר להגיד שהיא לא מוצלחת. אבל היא לא מחוברת לעצמה — וזה כואב בצורה שקשה לתאר.
שני ההורמונים שקובעים הכל
הסיפור המלא נמצא בהקלטה — אבל הנה הבסיס:
יש דופמין, שמניע אותנו קדימה לכיוון היעד. ויש סרוטונין, שממלא אותנו במה שכבר יש. הבעיה היא שרובנו חיים רק על דופמין. תמיד בתנועה, תמיד מכוונים לדבר הבא — ולא עוצרים לחוש את מה שכבר הצלחנו לבנות.
התוצאה: הישגים שלא מורגשים כהישגים. הצלחות שמתפוגגות תוך שניות. ותחושה מתמדת שמשהו חסר.
כלי קטן לקחת מהשידור
בסוף היום, במקום לשאול "מה לא הספקתי?" — עצרו ושאלו:
"מה כן עשיתי היום שהיה בעל ערך?"
רשמו לעצמכם. לא רשימת משימות שסיימתם — אלא רשימת הצלחות. ואל תמחקו בקו את מה שעשיתם — תסמנו וי. כי קו אומר "נפטרתי ממשהו". וי אומר "הצלחתי".
אפילו וי אחד מספיק כדי להתחיל לראות את עצמכם אחרת.