אתם בטח מכירים את זה, הקו האדום. הקו שממנו אתם כבר מבינים שנחצו כל הגבולות, הפנימיים והחיצוניים שלכם. זה הרגע המחונן שבו אתם מדברים אל עצמכם ומבינים שחייבים לפעול אחרת לעשות משהו, כדי לנסות לשנות את המצב. על הרגע הזה אדהר היום בשידור חי אציג לכם שפע דוגמאות מתוך שיחות ההכוונה שמגיעות אלינו אנסה לשתף על רגעי כאב מכל שכבות האוכלוסייה אני כבר לא רואה חדשות- אתם מבינים למה. * מה זה הרגע שבו אתם מבינים ש"עד כאן"? * סיפורים מהשטח: אנשים שהגיעו לנקודת שבירה * מה הכאב שלך עכשיו? מה בלתי נסבל? לרכישת קורס דפוסולוגיה המלא במחיר מפתיע https://secure.cardcom.solutions/e/MRbqB4M08UisCZWdI4jPhw
יש תחושה שרובנו מכירים היטב, אבל מעטים מאיתנו מסכימים לשים עליה אצבע.
לא כאב פיזי בהכרח.
משהו אחר. יותר עמוק. תחושה שמלווה אותנו שנים, לפעמים עשורים — ואנחנו חיים איתה בשקט, ממשיכים, מתפקדים, מחייכים, ובתוכנו משהו אומר: "ככה אני לא רוצה להמשיך."
בשידור של השבוע דיברתי על הכאב הזה. לא מתוך תיאוריה — אלא מתוך הסיפורים שמגיעים אלינו כל יום למוקד ההכוונה של CarePoint.
אנשים שמגיעים אלינו לא מגיעים כשהכל בסדר. הם מגיעים ברגע שהכאב כבר לא שותק.
ואחד הדברים שהבנתי אחרי שנים של עבודה עם מאות אנשים — הכאב לא תמיד נראה כמו כאב.
הוא נראה כמו כעס שמתפרץ בלי סיבה.
כמו בכי שמגיע ברגע הלא צפוי.
כמו ריקנות שמופיעה דווקא כשהכל "נראה בסדר מבחוץ".
כמו תחושה של שוב — אותה תגובה, אותה תוצאה, אותו מקום — שוב.
ספוג.
זו המילה שאני חוזרת אליה שוב ושוב.
אנחנו סופגים. ממשיכים לספוג. אומרים לעצמנו "זה יעבור", "זה בסדר", "יש אנשים עם מצבים הרבה יותר קשים ממני."
ובינתיים — הספוג מתמלא.
ופתאום, ברגע מסוים, הוא מתחיל לטפטף מלמטה. לפעמים זה כאבים כרוניים שאין להם הסבר רפואי. לפעמים זה חרדה שמגיעה "משום מקום". לפעמים זה התקף חרדה שנראה כמו התקף לב, והולכים למיון, ואומרים שהכל תקין.
הגוף מדבר לפני שאנחנו מוכנים להקשיב לו.
בשידור שיתפתי כמה סיפורים שנותרו איתי גם אחרי.
אחד מהם היה של אמא שפנתה אלינו — בנה בן שש, עבר פגיעה קשה, והיא הבינה שהיא צריכה לטפל בו, בעצמה, בזוגיות שלה — הכל בו-זמנית. כששאלתי אותה איך היא מחזיקה את כל זה, היא אמרה שתי מילים: "זוגיות ושיקום."
היה גם סיפור של אישה בת חמישים שחלתה, עברה ניתוח, קיבלה אישור שהיא נקייה — ואז ישבה מול עצמה וחשבה: "קיבלתי את החיים שלי במתנה. ואני עדיין לא חיה."
ומילואימניק שאמר לי שכל פעם שהוא שומע את משאית הזבל מתחת לבניין — הלב שלו מואץ, יש לו הזעה קרה, והוא נמצא שם, בחזית, למרות שהוא בבית.
כל אחד מהסיפורים האלה מגיע לרגע אחד. רגע שאיפשהו בפנים אומר: "עד כאן. ככה אני לא ממשיך."
הרגע הזה — הוא לא נקודת שבירה. הוא נקודת התחלה.
כי רק כשאנחנו מבינים שהכאב קיים — רק אז יש לנו משהו לעשות איתו.
השאלה היא לא אם יש לנו כאב. השאלה היא כמה זמן אנחנו ממתינים לפני שאנחנו מסכימים להסתכל עליו.
האזינו לפרק המלא
תשמעו עוד סיפורים שיגרמו לכם להגיד "זה אני" — ואיך אנשים עשו את הצעד הראשון מתוך הרגע הכי קשה שלהם.
ובפרק הבא — נהפוך להיות "בלשים של עצמנו." נבין מאיפה הדפוסים האלה באים, ולמה הם חוזרים. מבטיחה שזה ישנה את האופן שבו אתם מסתכלים על עצמכם.
נ.ב. אם קראתם את זה ומשהו בפנים אמר "זה אני" — קורס דפוסולוגיה נבנה בדיוק בשביל הרגע הזה. לא עוד תוכן שמסביר מה הבעיה. תהליך מעשי שלב אחר שלב — שעוזר לזהות את הדפוסים שחוזרים בחייכם ולהחליף אותם באמת.