האמת היא שכל תהליך רגשי – טיפולי או אימוני – לא בנוי על חידושים נוצצים בכל מפגש. הוא בנוי על חזרתיות, על תרגול, על חשיפה חוזרת לאותם דפוסים עד שמגיע רגע השחרור. והמטפל? הוא שם בדיוק בשביל הרגעים האלה – לא רק בשביל ה“וואו”, אלא גם בשביל ה“שוב אני נתקעת באותו מקום”.
רעיון למחשבה שאני משתפת אתכם:
היא סיימה שלושה חודשי טיפול.
הייתה התקדמות, היו תובנות, היא אפילו הרגישה הקלה – אבל אז עלתה מחשבה מטרידה:
“אולי אני כבר משעממת את המטפלת שלי?
מה אם היא עייפה מהסיפורים שלי?
אולי היא חושבת שאני נודניקית שנתקעת שוב ושוב על אותן נקודות?”
ופתאום, לא הדפוס של הקושי בחיים מנהל אותה – אלא הדפוס הביקורתי שמופנה כלפי עצמה.
אותה מחשבה שמלחשת:
“אני לא מספיק מעניינת. אין כבר מה לחדש. אולי עדיף לעצור כאן.”
אבל בואו נעצור לרגע ונחשוב – האם המחשבה הזו באמת משקפת מציאות?
או שהיא עוד מנגנון מוכר שמנסה למנוע צמיחה אמיתית?
כי האמת היא שכל תהליך רגשי – טיפולי או אימוני – לא בנוי על חידושים נוצצים בכל מפגש.
הוא בנוי על חזרתיות, על תרגול, על חשיפה חוזרת לאותם דפוסים עד שמגיע רגע השחרור.
והמטפל? הוא שם בדיוק בשביל הרגעים האלה – לא רק בשביל ה“וואו”, אלא גם בשביל ה“שוב אני נתקעת באותו מקום”.
וכאן נכנסת הנקודה:
אם אני נותנת למחשבה הזו לנהל אותי, אני בעצם בוחרת להפסיק רגע לפני שאני באמת עוברת שינוי.
אז אני שואלת אותך –
האם גם אצלך צצה פעם התחושה שאולי
“זה לא שווה להמשיך”?
שאין טעם, כי
“אני חוזרת על עצמי”
?
יכול להיות שזו בדיוק הנקודה שבה היית צריך להישאר עוד צעד אחד, עוד מפגש אחד, כדי לפרוץ את הדפוס?
כי בסוף, הוודאות שמישהו באמת רוצה אותך בתהליך – מתחילה מבפנים.
וכשלא נותנים למחשבה הזו לעצור אותנו, אפשר לגלות כמה עומק עוד מחכה מעבר לפינה.
תכתבו לי במייל חוזר מה דעתכם, אני קוראת הכל ואם יש לי משהו חשוב לענות, אני מגיבה.
מחכה לקרוא תגובות מכם,
חני בלייכר
מנכ"ל
carepoint.life