הסיפור שגרם לי להבין מה זו באמת אהבה ללא תנאי אבל עם גבולות
יש משפט אחד שלמדתי מכל שנותיי בליווי הורים ומטפלים, שלא עוזב אותי: "מי שאוהב – משחרר." זה אולי נשמע קלישאה, אבל מתחת לפשטות מסתתר סוד גדול. כי לשחרר מישהו שאנחנו אוהבים – זו אחת הפעולות הכי אמיצות והכי מלאות אהבה שיש.
הרבה פעמים אנחנו חושבים שאם נהיה שם בשבילם, נעזור, נפתור, נכוון – הם יהיו מאושרים יותר. אבל בפועל, דווקא הניסיון שלנו לשלוט, להחזיק, להכתיב – מייצר בדיוק את ההפך. במקום אהבה – נוצרת תלות. במקום ביטחון – נוצר חשש. במקום ערך עצמי – נבנה ספק עצמי.
מה שקורה זה שאנחנו מתבלבלים בין אחריות להובלה. להיות הורה מוביל זה לא אומר לבחור בשביל הילד או בשביל בן הזוג. זו הובלה אחרת – שמתחילה דווקא במקום שבו אני אומר: "אני בוטח בך." זה הרגע שבו אני מפסיק לנסות לסדר את החיים של האחר לפי איך שאני חושב שנכון, ונותן לו מרחב אמיתי לגלות את עצמו. דווקא מתוך השחרור – מתעורר אצלם הכוח לבחור, לטעות, לנסות מחדש – ומתוך כל זה נבנה הערך העצמי.
ככל שאנחנו מחזיקים חזק יותר, כך אנחנו בעצם אומרים לילד (או לבן הזוג): "אני לא בטוח שתצליח בלעדיי." איזו תחושה זו מייצרת אצל הצד השני? של חוסר מסוגלות. לפעמים, בשם האהבה, אנחנו בלי לשים לב מקטינים את האדם שמולנו. אבל כשאנחנו משחררים – אנחנו בעצם אומרים לו: "אני מאמין בך. גם אם תיפול, תדע לקום. וגם אם תכשל, זה חלק מהחיים."
הרבה הורים שפגשתי סיפרו לי כמה קשה להם לשחרר. "אבל אם אני לא אגיד לו – איך הוא ידע?" התשובה שלי תמיד זהה: דווקא כשהוא יגלה לבד, מתוך ההתנסות – הוא ידע. לא מהראש, אלא מהלב, מהניסיון האישי. ושם נולדת הבגרות האמיתית.
וזה לא קל. גם אני, כאמא, מוצאת את עצמי לפעמים נדרכת, רוצה להגיד, להתערב. אבל אז אני עוצרת. מזכירה לעצמי: זה לא שלי. זו הדרך שלו. ואני שם – לא מחליטה במקומו, אלא מחזיקה את המרחב, מאפשרת לו לגדול.