הסיפור שגרם לי להבין מה זו באמת אהבה ללא תנאי אבל עם גבולות
היום בבוקר קרה לי משהו שטלטל אותי.
הבן שלי בן ה-4 התעורר בצעקות היסטריות. לא רצה להתלבש, זרק צעצועים, ופשוט איבד שליטה. הרגשתי איך הדם שלי רותח, ואיך כל מה שלמדתי על הורות נמחק ברגע אחד.
"תפסיק להתנהג ככה!" צעקתי עליו. "אם אתה לא מתלבש עכשיו - לא תקבל את הצעצוע שהבטחתי!"
ואז ראיתי את המבט בעיניים שלו. מבט של פחד, של בלבול, של ילד קטן שפשוט זקוק לחיבוק. וזה היה הרגע שהבנתי - הוא לא צריך את התנאים שלי. הוא צריך את האהבה שלי.
התיישבתי לידו על הרצפה. "קשה לך הבוקר, נכון?" לחשתי. הוא הנהן בראש, דמעות זולגות על לחייו. "בוא נעבור את זה ביחד."
זה לקח 20 דקות. בסוף הוא התלבש, אבל הדרך הייתה שונה לגמרי. בלי איומים, בלי תנאים. רק אהבה והכלה - עם גבולות ברורים שעוטפים אותו בביטחון.
בפרק החדש בפודקאסט שלי אני חושפת את כל מה שלמדתי על האיזון העדין הזה - בין אהבה ללא תנאי לבין הצבת גבולות. מדברת על הרגעים האלה שבהם אנחנו מאבדים את זה, ואיך אפשר לחזור משם למקום של הורות מודעת ואוהבת.
אשמח לשמוע גם מכם - האם גם אתם מתמודדים עם הדילמה הזו? איך אתם מוצאים את האיזון?